לעמוד הבית אויגן מיכאליס

לעמוד הבית אויגן מיכאליס

    עמוד הבית > ביוגרפיה >> דברים לזכרו של אברהם אויגן מיכאליס
 

אברהם אויגן מיכאליס הובא למנוחות
הודעה לעיתונות מאת סופר "הארץ" 26.2.1974

בבית העלמין של כפר הנוער הדתי הובא אתמול למנוחות אברהם אויגן מיכאליס ממייסדי כפר הנוער הדתי ומנהלו הראשון עד יום מותו. אחרי ארונו הלכו רבים מאלפי תלמידיו שהעמיד בתקופה זו, רבנים, מחנכים ואנשי עליית הנוער.
נולד ב-1907 בהמבורג למשפחת בנקאים דתית-ציו-נית. מנעוריו דאגו ללמדו עברית והיה מפעילי ברית הנוער הדתית וממייסדי ברית חלוצים דתיים בגרמניה. למד באוניברסיטה היסטוריה, ספרות גרמנית, ערבית ועברית והשתלם בחינוך. שנים לימד בבית ספר נוצרי עד שעבר כמחנך לבית הספר "תלמוד תורה" בהמבורג.
בשנת 1938 עלה לארץ, פעל במסגרת עליית הנוער הדתית. כשהחלו לבנות בשנת 1936 את כפר הנוער הדתי, בקרבת כפר חסידים, היה בין יוזמיו ומראשוני בוניו ותושביו. היה לא רק מחנך אלא אב של אלפי בני נוער שהגיעו למוסדות כפליטים מגרמניה, כפליטי מל-חמה ויתומים. הניח אישה, בן ושלוש בנות נשואות. יהי זכרו ברוך.

דברים לזכרו של אויגן
מפי הרב ד"ר דוד אוקס

בתחילת חודש זה נלקח מאתנו, לאחר מחלה ממושכת, אברהם אויגן מיכאליס, מנהל ביהמ"ד בכפר הנוער הדתי. עם כל עמיתיו ותלמידיו נזכור תמיד את דמותו החלוצית ואת תרומתו לחינוך בישראל בכלל ולהכשרת מורים בפרט.
כבסים לאישיותו ולפעילותו של אברהם אויגן מיכאליס ז"ל יש לראות אמונה דתית שלמה, שמצאה ביטוי בשמירה קפדנית על מצוות התורה. ידיעותיו הרבות ביהדות ובהשכלה כללית שימשו מנוף לפעולתו החינוכית. כחניך תנועה ציונית-חלוצית הוסיף לזה דחף חלוצי מקורי, שמתוך זיקה עמוקה וכנה לארץ ישראל ראה את האידיאלי החינוכי בהגשמה – פשוטה כמשמעה – המתבטאת בהתיישבות. מכאן בחירתו כמנהל ראשון של המוסד "כפר הנוער הדתי", שנועד בתחילה לקלוט נוער עולה מגרמניה ותוך שנים מעטות התרחב המוסד וקלט ילדים ונוער גם מארצות אחרות. אויגן, כפי שנתכנה בחיבה ע"י ידידיו וחבריו עוד בגרמניה ואח"כ גם כאן, פיתח תוך כדי עשייה את התכונה שאולי ציינה אותו ביותר בפעילותו:
מבט מרחיק ראות בשדה החינוך ומעוף לחשוב בממדים גדלים והולכים, מעבר להווה, אל זמנים רחוקים ואל יעדים, שלהגשמתם צריך לפעול. היה במבט זה ובמעוף זה משהו מושך ומקסים לכל אלה שעבדו במחיצתו, והם הלכו אתו לפעמים כחולמים אל המטרה שראה, התווה ושרטט. במועד מוקדם הוא הבין, שלחלוציות אפשר לתת פירושים שונים, ואכן הוא נתן לבית ספרו גם מעמד של מוסד השכלתי מובהק (סימן היכר חיצוני: בחינת בגרות), וכשבעיית כוח האדם בהוראה, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי, הציקה ותבעה פתרונות, חתר להקמת מוסד להכשרת מורים במסגרת מוסדו, והשכיל לקבוע למוסד זה, תחילה כמדרשה ואח"כ בימ"ד מלא, את המגמה המיוחדת שרק מוסדו יכול היה לתת – המגמה למורים לחקלאות ולטבע. בכלל עיסוקיו הרבים מאוד מצא זמן וכוח לטפל בשאלות הייחודיות למוסד זה, הבין הבנה מלאה את הצרכים, שהיה צריך למלאם, ודאג לקידומם האישי של התלמידים, אשר יהיו בעתיד מחנכי הדור הבא.
עדות חיה לפעילותו המבורכת הם בנייני המוסד, המתנוססים לתפארת על הגבעות שמאחורי כפר חסידים. מי שהכיר את המקום כפי שהיה עם בואו של חברנו מיכאליס בשנת תרצ"ח, יודע להעריך הערכה מלאה את אשר הקים המנהל הדגול והמסור הזה. מפעל ענקי כזה איננו יכול לגדול ולעמוד על איש אחד ויחיד. מסביב למנהל מספר אנשים, הם ותיקי המקום, אשר בחלקם עדיין מהווים את הגרעין הפורה והמפרה של חבר העובדים. "חן המקום על יושביו"- ומי שעבד פעם במקום הזה, במיוחד בשנים הראשונות, נשאר קשור למוסד, למנהל, למשפחתו ולחבריו, קשר אמיץ וחזק מזה של קרבה משפחתית.
איני יכול שלא לומר גם דברים אישיים. פעמיים עבדנו יחד: בשבע וחצי השנים הראשונות של אשתי ושלי בארץ עבדנו בכפר הנוער הדתי, ויחד עם המנהל ועם החברים יכולנו ללמוד וללמד, לבנות ולנטוע, ולרכוש אותו ניסיון רב-ערך, שהקנתה לנו "מעבדת העליות" – כפר הנוער הדתי.
כעבור שנים רבות חזרתי למקום, כמפקח המחלקה להכשרת מורים, ומחדש זכיתי לאותה החוויה של ראיית המחנך המתכנן לקראת העתיד, המסתמך תמיד על היסודות העיקריים הראשונים, שהם גם הסוד של אישיותו.
כמעט שנתיים נאבק עם מר המוות. מי יודע, אם בסתר לבו לא הרגיש את אשר עלול לבוא. כלפי סביבתו הוא רק הראה התעניינות בלתי פוסקת במפעל החינוכי, כמו שהיה וכמו שצריך להיות. הוא ידע להבליט בחודשים הרבים של מחלתו את בטחונו באלוקים. בהיותו כהן הוא הכיר בחובתו לברך ובהדרת כבוד מילא תמיד מצווה זו. ועתה, גם כאשר איננו אתנו, הוא משאיר אחריו ברכה וכביכול "מצווה אותנו את הברכה – חיים עד העולם"...

דברים לזכרו מאת: משה קול
לשעבר ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות
שר התיירות בממשלת ישראל. 25.2.1974

במשך שנות אחריותי למפעל עליית הנוער היה אברהם אויגן מיכאליס אחד האישים המרכזיים במערכת החינוך הדתי של עלית הנוער. הוא שימש כמנהלו של כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים, והצליח מאוד בתפקידו החינוכי וכבונה ומפתח של המוסד החינוכי החלוצי הזה. כפר הנוער הדתי הוקם בתקופת-בראשית של עליית-הנוער מגרמניה, כדי לאפשר קליטה של נוער בעליית-הנוער, כאשר קיבוץ רודגס ("יבנה") היה הקיבוץ היחיד שהחל לקלוט נוער דתי עולה. מספר הנערים והנערות הדתיים שעלו מגרמניה היה גדול יותר מיכולת קליטתו של הקיבוץ הזה. לכן התארגנו גרעין אישים דתיים יוצאי גרמניה, מראשי "המזרחי", כדי להקים את המוסד החינוכי הזה ולהרחיב על-ידי כך את יכולת הקליטה של נערים עולים מהסקטור הדתי. הנרייטה סאלד נתנה את מלוא תמיכתה לתכנית זאת. המפעל נהיה לעובדה, כאשר אברהם, שקראו לו אויגן מיכאליס, נתמנה מנהלו.
כפר הנוער הדתי לא היה שייך באופן רשמי לתנועת "המזרחי" או ל"הפועל המזרחי", אולם הקו החינוכי של המוסד היה לפי העקרונות של תורה ועבודה. המגמה הראשית היתה לחנך את הנוער העולה לחיי כפר, ובראש ובראשונה לשמש עתודה לקיבוץ הדתי. אויגן מיכאליס היה אחד האישים המרכזיים בוועדת עלית הנוער הדתי והיה בולט בכינוסים שזומנו על-ידי – בימי עיון חינוכיים או בישיבות בענייני קליטה ובעיות תקציביות וארגוניות. הוא היה מחנך, אולם גם איש מעשה, שהבין יפה בתקציבים ולמד איך להתמודד עם בעיות קיום הכפר, כאשר באופן רשמי לא היה עורף למוסדו. הקורטוריון של כפר הנוער הדתי עמד לצדו ואנוכי, יחד עם הגברת ברטה סקולמן מהנהגת "הדסה" בארצות-הברית, שפעלה יחד אתי בראשות הוועד המנהל של עליית-הנוער, עזרנו למיכאליס להרחיב את יכולת הקליטה של הכפר ולבסס אותו. "הדסה" הקדישה אמצעים להקמת מיבנים ועליית-הנוער נתנה הקצבות מיוחדות, כדי שכפר הנוער הדתי יוכל למלא את משימותיו.
במשך השנים קשרתי קשרי-ידידות עם אויגן מיכאליס ועם אנשי כפר הנוער הדתי ומצאתי במוסד חינוכי זה מזיגה מצוינת של חינוך דתי וחלוצי, חינוך לממלכתיות ולאזרחות טובה, עיצוב אדם מועיל ורחוק מקנאות. אויגן מיכאליס ידע, כי אחוז ניכר של בוגרי הכפר לא המשיך בקיום המצוות הדתיות לאחר שסיים את לימודיו ושרותו בצבא. אולם היה לו סיפוק גם מבוגרים אלה, שנטע בהם ערכים יהודיים ומסורתיים, והיה בטוח שעמלו לא היה לריק, כי הם אזרחים טובים של המדינה והתחנכו על ערכים של אהבת הארץ, העם והתורה, וערכים אלה ילוו אותם תמיד בחייהם. במשך השנים קלט כפר הנוער הדתי מאות חניכים מארצות המזרח והתמודד עם בעיית הרמות השונות של חניכיו. אויגן הקים בכפר מדרשה להכשרת מורים דתיים לחקלאות ולטבע, כי ידע יפה שאלה חסרים בסקטור הדתי. הוא שיתף פעולה עם ההתיישבות הדתית – הקיבוצית והמושבית – וראה תוצאות חשובות בעמלו. הוא ריכז סביבו צוות מצויין של מורים, מחנכים ועובדים, שנשאו יחדיו בעול, באהבה ובמסירות. הצוות הזה שמר אמונים לכפר הנוער הדתי וליציבותו, והוא ממשיך את מפעלו של אויגן לאחר הסתלקותו. במשך השנים התרחבו גם המגמות החינוכיות, נוספה מגמה מקצועית ולאחריה עיונית. כיום נושאת ממשלת ישראל באחריות מלאה לקיומו של הכפר.
אברהם מיכאליס נולד בהאמבורג והיה בן למשפחה ציונית-דתית בגרמניה. הוא למד באוניברסיטה ספרות והיסטוריה והיה ממייסדי תנועת "צעירי מזרחי". הוא היה מושפע מרוחו של מורו ורבו, הרב יוסף קרליבך, שהיה מפיץ תורה ברבים ומקרין על הדור הצעיר. עוד לפני עלייתו היה מראשי תנועת "תורה ועבודה" בגרמניה. רבים מחבריו בתנועה המשיכו אתו את הפעולה החינוכית הציונית-דתית בארץ-ישראל לאחר עלייתם. החברים, שנשאו איתו יחד בעול החזקתו ופיתוחו של כפר הנוער הדתי היו: אלכסנדר אדלר, ד"ר אהרון ברט, ד"ר ישעיהו אביעד (וולפסברג), אברהם רודי הרץ, דוד בית אריה, דבורה אלינר, משה אונא וד"ר יוסף בורג.
מיכאליס לא קיבל עזרה ישירה מאירגוני "נשי מזרחי" או מתנועת "המזרחי" העולמית. המישענת העיקרית שלו היתה קבוצת ידידיו ובראש-ובראשונה עליית-הנוער עצמה. לא פעם בא אלי להשיח לבו, כאשר ראה מוסדות של "נשי מזרחי" ותנועת "המזרחי" נבנים ברוב פאר והדר והוא – מנהלו של המוסד הראשון החלוצי – נאבק בקשיים חומריים. לפיכך קיבל תמיד עדיפות בעליית-הנוער, כמו כפר-הנוער בן-שמן, והוא ידע שאפשר לסמוך עלינו. למרות שדאגותיו לקיום הכפר מבחינה חומרית, היו רבות, תיכנן תכניות של התחדשות הכפר העברי על אדמת המולדת, ועסק יחד עם חבריו בטיפוח הווי דתי ובחידוש מסורות של חגים יהודיים בחיק האדמה. כל ביקור שלי בכפרו היה לחוויה. רבות שוחחנו על בעיות החינוך ועליית-הנוער ועל המאבק שניהלו נגדי הקיצוניים במחנה הדתי, שגם כפר הנוער הדתי לא השביע רצונם. אויגן לא רצה להיות מעורב בענייני פוליטיקה, כי כל מעייניו היו בחינוך ובכפר הנוער הדתי. כאן הוא בנה תשתית אנושית יהודית לתפארת. חניכיו, חבריו וידידיו הרבים ודאי יזכרוהו תמיד לטובה כאחד האישים רבי-המעש שעשרות שנות-חייו היו קודש לחינוך חלוצי-דתי.
יהי זכרו ברוך!.

מכתבו-הספדו של פרופ' ארנסט סימון
ב' לפרשת תצווה תשל"ד
ירושלים 25.2.1974

לחוה מיכאליס היקרה,
קשה להתרגל לעובדה האכזרית, שהוא איננו ושמאבקו הממושך והאמיץ כל כך עם המוות הסתיים עכשיו לחלוטין. כולנו הבטנו עליו בהערצה הולכת וגדלה בדבר כוח התנגדותו תוך סבל רב, שהופסק שוב ושוב על ידי הפוגות של התאוששות ועבודה, בייחוד בימי החודשים הקשים של המלחמה (מלחמת יום הכיפורים), המשבר וההקלה שלאחריה. עם תחילתה של עונת הרגיעה היחסית ואולי ההקלה בדבר חוסר כוח אדם, על ידי שובם של המגויסים.

לא אתיימר שנמניתי על חוּגו המצומצם של ידידי אויגן ז"ל, אבל גם אני חיבבתי אותו מאוד, בנוסף על יראת הכבוד שרחשתי לו תמיד. נפגשתי בו בראשונה בהמבורג בבית הספר "תלמוד תורה" ונכחתי באחד משיעוריו המזהירים, דומני במקצוע ספרות גרמנית או, אולי, בהיסטוריה. מאז לא ניתק עוד הקשר שבינינו והגיע לידי שיאו ביסוד מפעל חייו הגדול, כפר הנוער הדתי. למרבה הצער לא הרשה לי מצד בריאותי ועומס השנים בזמן האחרון, להשתתף עוד באופן פעיל בעבודת הכפר, וזו גם הסיבה, שלא יכולתי לנסוע להלוויה, אלא שאצטרך להסתפק בדברים שבכתב.
אויגן היה מורה ומחנך בשורשי נשמתו. אהב ללמד ואהב חברת ילדים. והיה יהודי מאמין, ירא שמים ושומר מצוות, אבל שמר על האופק הרחב והפתוח, שהעשיר את מורשתו היהודית העשירה על ידי קשר חי עם התרבות הכללית. דומני שמעטים כמוהו, אשר בהם הגיעו אמונות ודעות למעלה מוצלחת כל כך כפי שהוא זכה לה, ואין צריך לומר, שבמקרה שאלה התנגשו באלה, יד האמונה היתה על העליונה.
את, חוה היקרה, היית לו עזר כנגדו במובן העילאי ביותר. נשאת יחד אתו את כל הקשיים, הנערמים על דרכו של אדם המקים בנין חדש ועומד בראשו עד יומו האחרון, והיית שותפה עליזה להישגיו ולניצחונותיו הרבים. ביתכם היה בית למופת, אשר בו ארבעה דורות מצאו מפגש חי ושקט – החל באמך הנפלאה וכלה בניניה, נכדיהם, וכמובן הילדים. ונוסף לזה, היה זה בית שדלתו הייתה פתוחה תמיד להכנסת אורחים לבבית כל כך, וגם אני נהניתי ממנה בכל אחד מביקורי בכפר. על כל זה אני מודה לו ולך בשעה טראגית זו.
טוני מצטרפת לדברי ושנינו מבקשים אותך, להעביר את רגשי השתתפותנו באבלך לכל בני המשפחה ולחבריכם בעבודה.
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
בידידות נאמנה,
שלך
ארנסט

ארנסט סימון
רחוב בן מימון 35
ירושלים.

 

דברים לזכרו של אברהם אויגן מיכאליס
מאת: משה אונא - שדה אליהו

משפחת מיכאליס היקרה, חברים וידידים הנאספים כאן היום לכבד את זכרו של חברינו אברהם חיים הכהן אויגן מיכאליס ז"ל, מורי ורבותי. בראשית דברי עלי להביע את צערי האישי על שהוטל עלי להספיד את אויגן, חברי וידידי הצעיר ממני בשנים. דרך כל בשר ללכת אל בית עולמו, "והחי ייתן אל-לבו". אבל קשה לאדם ובעיקר קשה לבני חבורתו, אם הוא הולך בטרם עת וחבריו הגדולים ממנו בשנים עומדים על יד מיטתו וסופדים לו.
עלינו חבריו של אויגן במחשבה ובעשייה, מוטלת החובה להציג את דמותו בפני עם ועדה. כי מי כחבריו הכירוהו והעריכוהו, ומי כמונו עוד ידע לצייר אישיותו, מחשבותיו ומעשיו.
אויגן מיכאליס ז"ל שלכבודו התכנסנו היה לו המזל הגדול שאך מעטים זוכים לו, שיכול היה לבטא את עצמו במפעל אחד ומיוחד ולהגשים בו את השקפותיו ומאוויו (עד כמה שזה ניתן בכלל לאדם עלי אדמות.) לא במקרה עלה זווג זה יפה בין אויגן מיכאליס וכפר הנוער הדתי. הוא והמוסד הזה קשורים קשר אורגאני כאותה יצירה אומנותית עם האמן שהגה ויצר אותה. האחד משקף את השני, מוסבר על ידו ומקבל ממנו את הארתו. אישיותו של אויגן נעשית מובנת תוך התבוננות בדרכו של המוסד. המפעל שבנה וניהל מעיד על האיש. חותמו של אויגן טבועה בכפר הנוער הדתי.
אויגן היה אחד המעטים שראה בחינוך ייעוד. "כאן אני נמצא, מעצב בני-אדם כצלמי" – מילים אלה שביטא שם בפיו של פרומתאוס המורד, הם בעצם סיסמתו של כל מחנך בעל השראה. באותנטיות שלו אתה מוצא את הלגיטימאציה לטיפוחם והכוונתם של צעירים. יחד עם זה היה בשביל אויגן הצד החומרי של המפעל, בנין המוסד ויצירתו כסביבה וכמציאות, כלומר פיתוח ובניה, דברים שאין להפרידם מן המעשה החינוכי במובן המצומצם של המושג. הרי גם בהם בסביבה ובמציאות החיים צריכה להשתקף המחשבה החינוכית. הסביבה בה יחיו החניכים עם מחנכיהם, צריכה להיות משועבדת לאספקטים חינוכיים מנחים.
שמא ניזון הענין שהיה לאויגן בתחום זה גם במשהו מירושת בית אביו בו טופחה פעילות כלכלית שהיתה בה קורטוב של תפקיד שעל האדם למלא, על-מנת שידע להשיב בבוא יומו לשאלה: "נשאת ונתת באמונה?"
חינוך ראוי לשם זה הוא מלאכת הקודש ובתור שכזאת צריך לעורר בנו יחס של כבוד: חינוך אמיתי תובע התבססות על השקפת עולם וקונצפציה חינוכית. מדות אלה נתקיימו באויגן: אצלו נפגשו רעיון תורה ועבודה עם תפיסה חינוכית  סוציאלית
ברעיון "תורה ועבודה" ראה המשך ל"תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של ר' שמשון רפאל הירש, תוך פיתוח הקונצפציה המקורית שתהיה יפה לעידן התחייה הלאומית. וקהילה חינוכית בה יחיו יחד החניכים עם מחנכיהם, מבלי שאלה יוותרו על סמכותם כמחנכים ועל סמכות ההכוונה על סמך השקפת העולם והידע שרכשו להם: ושבכוחם להציג את מטרת החינוך ולחתור לקראתה בנאמנות, המטרה שהיא חיים על-פי התורה ואזרחות טובה בחברה דמוקראטית.
לכן הצירוף של מסגרת חינוכית שלמה, כלומר מוסד עם פנימייה בה יפכו חיים של קיום מצוות ושיתבסס על משק חקלאי, מוסד בו המשק החקלאי יהווה גורם מחנך מרכזי, היה צירוף שיכול היה לקסום לאויגן כרקע כמעט אידיאלי לעבודה חינוכית כרוחו. עד כמה שהיה רחוק בתחילה מן החקלאות הבין אויגן עד מהרה שההכשרה החקלאית איננה רק פועל יוצא מהתביעה הציונית ליישב את הארץ והיענות לתביעה זו התגלו לו האפשרויות החינוכיות הטמונות בעבודה במשק החקלאי, בחינוך לעבודה יוצרת ואחראית ובהתקשרות עם הארץ קשר מוחשי ומחייב, כיסוד ליחס בריא ובר-קיימא אל המולדת החדשה. ומעבר לזה ומעל לזה: חקלאות כאחד היסודות של החגים היהודיים בלבושם המסורתי-הדתי. הרעיון היה שהשיבה לארץ שהיא שם שיבה לחקלאות תיקל עלינו למצוא מהלכים לקראת התחדשות הווי מקורי ביום חגנו. כך יש להבין, דרך משל, את חגיגת זיכרון הבאת העומר כפי שנחוגה בכפר בשנים הראשונות של קוימו.

אברהם אויגן מיכאליס בראשית שנות ה-1970

זו רק דוגמא אחת למאמצים שנעשו תחת הנהגתו של אויגן ליצור בכפר הווי חיים דתי סגולי שייתן ביטוי לרעיון ולמגמה החינוכית – וייתן לחניכיו צידה לדרך החיים. במאמצים אלו התמידו בספר ובתחומים השונים, בסדר היום, בתפילה ובחדר האוכל, ביום חול כבשבת. על כל זה ניצחה ידו של אויגן.
לכפר הנוער הדתי היה תפקיד מוגדר בהווסדו: עליו היה לשרת את מפעל עלית הנוער ולהיענות לצרכים הספציפיים שהתעוררו עקב הקמתו של מפעל מהפכני זה. הרי מפעל עלית הנוער חידש פרק במסכת החינוך והתבסס על המציאות הקיבוצית בארץ כגורם שיאפשר את פיתוחו. הוא מצא את היהדות הדתית בלתי מוכנה לתביעותיו. היה צורך ליצור מקומות קליטה לנוער הדתי. כי במצב הקיים – קיבוץ רודגס היה המקום היחידי שבא בחשבון לקליטת נוער דתי – היה הציבור הדתי מוצא מראש מן ההשתתפות במפעל עלית הנוער, והנוער שלא היה מוכן לזנוח דרך תורה ומצוות היה נאלץ לוותר על אפשרות זו של יציאה מארץ הנאצים ושל הצטרפות לבנין הארץ. הרי דרך עלית הנוער נעשתה במשך הזמן אחת הדרכים הראשיות של החלוציות ואל ההתיישבות.
הקמת מוסד חדש כשלעצמה לא היתה מן הדברים הקלים כלל וכלל. היא נתקלה אף בהתנגדות בגלל העובדה שהחזקתו לא יכלה להתחרות עם החזקת קבוצות נוער בקיבוצים מבחינת האמצעים הדרושים לכך. עצם הצלחתו של המוסד שקם על פי יוזמתו וע"י עבודתם הבלתי נלאית של קומץ חברים – מהם אזכיר את אלכסנדר אדלר, אהרון ברט וישעיה אביעד, ויבלח'א אברהם הרץ, דוד בית-אריה ודבורה אלינר, אליהם הצטרף אויגן והיה מנהלו של המוסד – בהצלחה זו היה משום השיג גדול ומעשה רב ששינה באופן יסודי את יכולתו של הציבור הדתי להשתלב במפעל עלית הנוער, בזה חלה גם תמורה רבת המשמעות לגבי מעמדו של צבור זה במפעלי הבנין והיצירה של הימים ההם.
לא עמדה בפני מקימי מפעל עלית הנוער ובודאי לא בפני החבורה שקבלה על עצמה הקמת כפר הנוער הדתי תוכנית ברורה, כיצד להקים מוסד כזה וכיצד לנהלו. הם דרכו על קרקע בתולה בכל המובנים. סכנת הכישלון היתה מוחשית. יחד עם זה היה במפעל החדש אתגר מגרה: הוא יכול היה ליהפך הכלי בהא הידיעה להגשמת רעיונות חינוכיים ולספק תשובות לצרכים שהזמן הולידם. אם זכו להתגבר על סכנת הכישלון הייתה ראיית הזדמנות זו אחד הגורמים המדרבנים ואחד ממקורות הכוח להצלחה. לאויגן נועד בכך התפקיד המרכזי. השקפה ברורה ומגובשת מעוגנת בדתיות כנה, צומחת ממסורת המשפחה והקהילה, קהילת המבורג, יכולת חינוכית רבה, ראיית החינוך כשליחות אנושית – וציונות חיה היו הנתונים שאויגן הביא עמו כתרומתו האישית למפעל, הם שפתחו לעניין את הדרך להצלחה.
לא בקלות נענה התפקיד לאויגן. כשקיבל אותו לידיו, היה עליו להסתגל למציאות החדשה בארץ שלא הסכין לה, וזה תוך כדי קבלת עול הקמת המוסד שעמד בראשית דרכו. היה עליו ללחום למעמדו כמעצב הראשי אם לא הבלעדי של דמותו החינוכית והיישובית של הכפר. שותפיו בעבודה לא בניקל קיבלו את מרותו. אולם אלה שהתייחסו לגופו של המפעל החינוכי ונתפסו למשימה הגדולה, נעשו שותפיו הנאמנים. לעיתים רחוקות אתה מוצא במוסד כזה חבר אנשים שיתמידו בנשיאת עול העבודה החינוכית במשך עשרות בשנים תוך מסירות ורעננות. זו זכותם הגדולה של עובדי כפר הנוער הדתי, אבל זו גם זכותו של מי שעמד בראש המוסד – והיה גם מורם ומדריכם בחינוך ובעשייה.

אברהם אויגן מיכאליס בביתו בכפר הנוער הדתי, ליד שולחן עבודתו והספרייה הענקית.
תחילת שנות ה- 1970

מפעל עלית הנוער הטביע את חותמו על המוסד. הוא פשט צורה ולבש צורה ועמו גם כפר הנוער הדתי שינה את פרצופו. עלית הנוער שהיתה מיועדת לנוער היהודי מגרמניה שנטש את ארץ הנאצים, הרחיבה את מסגרתה. כשהצלחת המפעל נראתה בעליל התחיל הוא לפרוס את חסותו על בני נוער מכל הגלויות. כפר הנוער הדתי נהיה אחד הגורמים החשובים, עליהם הושתת מפעל עלית הנוער בכלל ועלית הנוער הדתי בפרט, החל מ"ילדי טהרן" ועד לבני העליות מעדות המזרח על כל גווניהם. וכשם שהמפעל כולו השתנה עם שנוי ציבור חניכיו, כך גם – ואולי ביתר אינטנסיביות – כפר הנוער הדתי, בו המפגש בין מחנכים וחניכים יצר את דפוסי החיים. דורות החניכים המשתנים תרמו את חלקם – אם לטוב ואם למוטב. כי אויגן ראה כחובת המוסד לא לסגור את דלתותיו גם בפני אלה שהיסוד הדתי לא היה איתן אצלם. לא במעט הותקף עקב זה מצד אלה שברוב עקביותם נקטו במידתו של שמאי הזקן. בסופו של חשבון אין ספק שהיה בשיטתו של כפר הנוער הדתי משום ברכה לרבים, על אף הבעיות הבלתי נמנעות שנתלוו לה. אולם ברכה זו היתה מצויה רק בגלל המאמץ החינוכי והאנושי הרב שהושקע ואחרי התגברות על קשיים מרובים. בלי ידו המכוונת של אויגן ובלי רוחו השלטת לא היו משיגים מה שיכול לשמש דוגמה ומופת לאחרים. החיים שנרקמו בכפר, האווירה ששררה והרוח שפיעמה את מעגלותיו היו בבואה מתפיסתו של אויגן את החיים ואת האדם היהודי.
למעשה החינוכי המרשים נתלוו במשך רוב שנות קיומו של המוסד דאגות חומריות שלעיתים הכבידו מאוד על ניהולו ושמו כבלים על התפתחותו. הם לא גרמו להנמכת הרמה החינוכית או לצמצום התביעות שמנהל המוסד ועוזריו העמידו לעצמם. אדרבה, תמיד עמדה לפני אויגן המטרה להעלות את הרמה ולהרחיב את המסגרת מעבר לגבולות שעלית הנוער שמה לעצמה. במשך השנים ניתווספו שטחי פעולה חדשים, בי"ס חקלאי, מדרשה להכשרת מורים, חטיבת ביניים לילדי הישובים מהסביבה נעשו לחלקים חשובים של מערכת החינוך בכפר. אין לתאר התפתחות זו בלי פעילותו של אויגן. הרבה מרץ השקיע, על-מנת לצרף שטחי פעולה אלה, כי הוא ידע שכדי שמפעל חינוכי יצליח יש חשיבות גדולה לכך שירחיב את אופקיו ויגוון את משימותיו. הוא השכיל להפעיל את הגורמים הקובעים, לא במעט עקב המעמד והאימון שרכש לעצמו אצל האחראים על עניני החינוך במדינה. הוא משך אל המפעל תורמים, שבתרומתם אפשרו שיקום ויתהווה מה שעינינו רואות כיום: כפר בנוי לתלפיות שכולו קודש לפעילות חינוכית ענפה ומבורכת.
אויגן לא השאיר אחריו דברים שבכתב מפרי רוחו, מתוכם נשאב מדברי תורתו. היה לו דרך-ארץ עמוקה בפני המילה הכתובה, והוא חשש פן יוציא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן. דבר זה נדיר כיום כשהכל כותבים, אולם הוא מעיד על תחושה תרבותית אמיתית.
אויגן השאיר לנו את מפעלו, כפר הנוער הדתי, שיעיד על האיש. והוא אמנם מעיד עליו, על רוחו ועל שאיפותיו ועל הכוח שיש באנוש לעצב מציאות על פי חזון העומד בפני עיני רוחו.
הבה נכבד את זכרו בזה שנקיים את מפעלו זה, נמשיך לבנותו להוסיף נדבכים חדשים ולפתחו ברוחו. וכך נציב יד לחברנו אברהם חיים הכהן מיכאליס ז"ל.
בפרשת השבוע אחרי הסיפור על קרח ועדתו נקבע מעמד הכהנים ומעלתם בעם. אומר הפסוק (יח, כ): "ויאמר ה' אל אהרון בארצם לא תנחל וחלק לא- יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל." על זה מסביר ה"עמק דבר": אני חלקך – הנאתך הוא בעבודת ה' ובשקידת התורה. והמדרש אומר: אני חלקך ונחלתך – על שולחני אתה אוכל, על שולחני אתה שותה.
הבה נקשור את זכרו של אויגן עם התפיסה הבסיסית שהתורה מלמדת אותנו בדבר תפקיד הכהן בתוך בני ישראל, כמורה ומשרת בקודש. אויגן הכהן מלא תפקיד זה, על פי דרכו, בנאמנות.
זכותו תגן עלינו.
     משה אונא - שדה אליהו.

 
 

אברהם אויגן מיכאליס ליד שולחן עבודתו.
תחילת שנות ה- 1970

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

עשרים שנה לפטירתו של אברהם אויגן מיכאליס ז"ל
מאת: א. צבי גבעון
"הצופה" יום ראשון  13.2.1994

יפה נוהג כפר הנוער הדתי שלרגל 20 שנה לפטירתו של מייסד ומנהל הכפר אברהם הכהן המכונה אויגן, מיכאליס ז"ל מרכז את כל בוגריו וידידיו לאזכרה, שמתקיימת בחלק העליון של הכפר, הנקרא ע"ש הנפטר "גבעת אברהם". אחרי ההתכנסות וכיבוד קל מתקיים סיור בכפר שיוביל עד לבית העלמין, שבו, ע"י הקבר של המנוח, תתקיימנה תפילות האזכרה, ובין מנחה למעריב בבית הכנסת של הכפר יושמעו דברים לזכרו.
בשנת 1924 פגשתי את אויגן מיכאליס בראשונה, היה זה בטיול שנערך מטעם בית הספר היהודי שהתנהל בשעות אחר הצהרים בקהילת קיל בצפון גרמניה, בהנהלתו של רב העיר ד"ר עקיבא ברוך פוזנר ז"ל, בקהילות אה"ו – אלטונה, המבורג וונדסברג. מטרת הטיול היתה להכיר את החיים בקהילות הגדולות והמבוססות יותר. קהילת המבורג העמידה למבקרים למשך הביקור מדריך, בחור צעיר ותוסס, שהכיר היטב את המוסדות היהודיים והכלליים של עירו – הסטודנט אויגן מיכאליס.
כבר אז בלט אויגן כמדריך ומנהיג תנועת הנוער. אברהם מיכאליס ז"ל היה ממשיך דרכה של משפחה ציונית-דתית מגזע של יהודים מפורסמים. הוא ירש את המזג החם משני הצדדים: מאביו,יהודי אשכנזי, שהיה מראשוני המזרחי והציונים, ומצד אמו, בת למשפחת וולגמוט המפורסמת שמוצאה מליטא. לאברהם – אויגן היה טמפרמנט ער וגם את מסירותו לכל פעילותיו ינק ממקור משפחתו. נוסף לשורשים המשפחתיים, היה מושפע בלימודיו מרוחו של מורו ורבו, הרב יוסף קרלבך הי"ד, מפיץ תורה ומקרין אמונה.
אברהם אויגן מיכאליס הראה כבר בצעירותו כוח ארגון בולט, השתייך לשורות של צעירי המזרחי בעירו, וחיש מהר היה מראשי התנועה מעבר לעירו, בגרמניה כולה. הוא למד באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, ובמקצועות הללו מצא מקורות השראה מיוחדים, אשר תורגמו לשפת הימים האלה, שהיו עת צרה ליהדות עם עלייתו של שלטון הרשע בגרמניה. בשנת 1933 אברהם היה – כיאה לכהן – קנאי, אך היתה זו קנאות טהורה, והוא זכה לכך שתנועת צעירי המזרחי בגרמניה הגיעה לפריחה והיתה למחנה גדול, והשפיע על חברים רבים לצאת להכשרה ולעלות ארצה. רבים מאלה נמצאים בארץ והקימו בתים מפוארים. יוצאי תנועה זו, במיוחד מהקיבוצים והמושבים הדתיים, היו קשורים אתו בקשרי רעות וחברות, כפי שהדבר מקובל בתנועות נוער, מתוך שותפות בחזון, במאבקים, ביצירה ובהגשמה. חברים אלה, שהושפעו מדרכו, שייכים כעת כבר לשכבה הוותיקה ביותר של תנועת תורה ועבודה, ואפשר היה לראות את לובן שערותיהם, כשהתאספו לפני 20 שנה ללוות בדרכו האחרונה את חברם הגדול והמכובד.
א. מיכאליס ז"ל היה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. מיד עם עלייתו ארצה נתמנה למנהל כפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים, אותו ניהל בחכמה, בדעת ובתבונה. תפקיד זה יועד לו לפני עזיבתו את גרמניה ע"י ראש תנועת המזרחי דאז, ד"ר ישעיה וולפסברג-אביעד ז"ל, שאתו היו לאויגן קשרי ידידות חמים ומיוחדים. על חורבן יהדות אירופה הוקם מוסד חינוכי בעל שורשים רוחניים בתורת ישראל ובמוסר אבות, שבראשו מחנך מושרש עמוק ברעיונות החלוציות הדתית לאומית. בכל אשר נעשה בכפר הנוער, היתה מוכרת היד המכוונת של המנהל המוכשר. מ-60 החניכים הראשונים התרחב המוסד ומונה כעת הרבה מאות תלמידים במוסדות השונים – היסודי, התיכוני והמקצועי. בתוך הכפר מתחנכים יוצאי ארצות שונות – ממש קיבוץ גלויות.
כמנהל הצליח אברהם מיכאליס ז"ל ליצור מסביב צוות עובדים – מחנכים שנשאו אתו ביחד בעול הכבד, שמוסד חינוכי מטיל עליהם. בוניו ומקימיו של כפר הנוער הדתי עמדו בכל הניסיונות והמשברים שפקדו את הכפר בחיתוליו, כגון בעיות כספיות ותקציביות, חוסר כוח אדם מקצועי וחינוכי ועוד. מעידים על כך אלפי החניכים שסיימו את לימודיהם במקום הזה ומצאו דרכם בחיי היישוב ותופסים כעת עמדות חשובות במדינה. כפר הנוער הדתי הגיע להישגיו כחלוץ המוסדות הדתיים לבני הנוער, בראש וראשונה הודות למנהלו המסור והחרוץ אברהם אויגן מיכאליס, שלא ידע לאות בעבודתו ולא הכיר בשעות עבודה קבועות. גם בשנים האחרונות, כשכל מיני מחלות התחילו להחלישו, לא עזב את רסן ההנהגה של הכפר לכל ענפיו. אשתו חוה לבית דורלכר תבל"ט, גם היא מהמבורג, פעלה במשך עשרות בשנים לצידו של בעלה המנוח וביתם הפרטי היווה מרכז חברתי בכפר, ובו חינכו את ילדיהם ברוח תורה ועבודה. בחתנם מרדכי רפלד נמצא ממשיך דרכו נאמן בניהול הכפר.
לא רק מכריו של אויגן מלפני עשרות בשנים מגרמניה, אלא אלפי תלמידיו-הבוגרים, שקיבלו את חינוכם מן המורה, יוסיפו לנצור את זכרו של האי גברא רבא, ר' אברהם אויגן מיכאליס ז"ל.

 

 


EUGEN MICHAELIS
                                                                                   OBITUARY    


The Headmaster of Kfar Hanoar Hadati, Eugen Michaelis, died on the 2nd Adar.He was born in Hamburg in 1907, his father being one of the leading Zionists in Hamburg and his mother a sister of Dr. Joseph Wohlgemuth of Berlin. His development and education were under the combined influences of Jewish learning and political Zionism and, being a gifted youth leader and teacher, he became early one one of the founders and moving spirits of the religious Zionist youth movements Brith Hanoar, Zeire Mizrachi and BACHAD. He received his schooling in the Jewish grammar school, the Talmud Torah in Hamburg, where the late Dr. Joseph Carlebach was the guiding spirit: he completed his teacher's training, after which he studied Germanics, history, geography and Hebrew at the Hamburg University. He taught for some years at the Talmud Torah in Hamburg until early in 1938 he left with his young wife and baby for Palestine to become Headmaster of Kfar Hanoar Hadati.
With the rise of National Socialism in Germany, Youth Aliyah had been founded with its prime objective to rescue as many Jewish children as possible from Germany and, later, from other countries overrun by the Nazis and from 1933 onwards these children were placed in all the kibbutzim and moshavim able and prepared to absorb, educate and train them. However, it soon became clear to those involved in this work that special children's villages and institutions would have to be built to ensure adequate accommodation and facilities for the ever growing number of children in danger and to give a stable, well-planned education to a whole generation of children forcibly parted from their parents and normal surroundings, totally and often tragically uprooted and, in many cases, with dreadful experiences and memories imprinted on their minds.
Kfar Hanoar Hadati was one of these specially designed villages and the first religious one, and as Eugen and his loyal band of co-workers in classrooms, gardens, fields, and laboratories never lost their very close co-operation and deep friendship with the Kibbutz Hadati and the other religious agricultural settlements in the country and as, in all the years of its existence, there was a constant coming and going from Kfar Hanoar to the kibbutzim and vice-versa, graduates of Kfar Hanoar came to play a decisive part in many of the settlements, from the first group to the last. Still today there is hardly anywhere in the country where graduates of Kfar Hanoar Hadati cannot be found in important positions as teachers, lecturers, doctors, nurses and generals, in villages, in towns, in national institutions, as emissaries abroad, and they remain proud of the house in which they grew up, living witnesses to the loving care which they received and to the dedication of their Headmaster and his co-workers which permeated life day and night, on weekdays and festivals, on sad and happy occasions.
All this gave the children a new lease of life, when very often they arrived feeling that they no longer knew how to be happy or to believe in the ultimate good in life itself. Nobody who has lived and worked in Kfar Hanoar Hadati will ever forget nights on the watch-tower with the stars overhead or quiet talks in Eugen's room on Shabbat morning discussing the problems of each and all the youngsters, a Purim opera with everybody in fancy dress, a Seder with a group of Polish youngsters just arrived with their Madrich walking through half of Europe to the Black Sea, nor will they forget the dedication of the secondary school in the name of Joseph Carlebach and hundreds of other lesser and greater occasions shared by a community held together by a great educator.
May his wife and children find consolation in the shared memories and love of so many.

BATIA BIER.      Published in The Jewish Review 7 June 1974

 

| אודות האתר || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || קישור נוסף |

אתר אברהם אויגן מיכאליס - כפר הנוער הדתי. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2008
Eugen Michaelis - Kfar HaNoar HaDati History Site Copyright AGN © 2008

בניית האתר, עיצוב, מחקר, כתיבה ועריכה: רותי ואריה גילאי  והמרכז לאספנות